כנס 2025
June 28 @ 17:00 - July 31 @ 20:00
ופתאום ההבנה הצורבת שלי אין כאלו, אני לבד בעולם. אני יכולה להיות בזוגיות מעולה או למצוא את עצמי ללא זוגיות, אבל ניכר שמעצם היותי לא-אימא, הרי שאני לבד בעולם הזה. נכון, יש לי הורים ומשפחה מורחבת, וקצת חברים טובים, אבל זה לא דומה לחיים של משפחה משלי.
וההבנה הזאת, שפתאום נפלה עליי, מרגישה כאילו שנפלו עליי השמיים בכבודם ובעצמם. מי יהיה לצדי ויטפל בי בעתיד? למי יהיה אכפת ממני כשאזדקן? היכן אני ממוקמת בסדר העדיפויות של האחר, בהנחה שאני אכן חשובה לו והוא ימצא לנכון להיות למעני ולהתייצב?
נכון, ילדים הם לא פוליסת ביטוח, ונכון שגם כשיש ילדים, דבר אינו מבטיח את הירתמותם ואת האכפתיות והאהבה שלהם. המרחק בין הורה לילד יכול להיות אינסופי, אבל אני רוצה לחשוב שלפחות הסיכוי לקבל מענה ויחס חם ומיטיב, עולה פלאים כשאת מתפקדת כאמא טובה ונוכחת עבור הילד שלך.
הסדר החברתי הקיים הוא נוסחה אנושית עולמית: הורה דואג לילד שלו ובבוא היום, אם הכול הולך לפי הטבע, מתהפכים היוצרות והילד דואג להוריו. נדמה שהמשוואה שלי חסרה משני צדדיה. לא הפכתי לאימא ומתוך כך אין לי ילד לדאוג לו, מה שאומר שבבוא העת, כשאצטרך, כשאתבגר, לא תהיה לי כתובת להישען עליה. נסיבות חיי הם כאלה, וכשזאת המציאות שלי – שום נימוק או הסבר על היתרונות שבאל-הורות לא יוכל לשנות את גזר הדין הזה שחוללתי לעצמי.